פסק-דין בתיק ת"א 2595-02

זוהי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים,התשל"ה-1975 (להלן " חוק הפלת"ד").

התובע, יליד שנת 1947, נפגע בתאונת דרכים ביום 21.11.1997, בעת שעבד אצל הנתבעת מס' 2. 

נסיבות התאונה אינן שנויות במחלוקת. על פי כתב התביעה, הנתבע מס' 1 נהג במלגזה והסיעה לאחור בשעה שהתובע עמד בין המלגזה לבין בימת העבודה וכך נמחץ התובע בין המלגזה לבין הבמה ונפגע באגן ירכיו ובמותניו.

התובעת הינה אשת התובע והיא תובעת פיצוי הן בגין "כאב וסבל בשל היחשפות לנזקי התובע עקב התאונה" והן בגין הטבת נזקי התובע בשל העזרה וההוצאות שעל פי הנטען נשאה בהן ושהינן מעבר לנדרש ולמצופה מבת זוג.

הממצאים הרפואיים

ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה כי דרגת הנכות הצמיתה של התובע כתוצאה מן התאונה הינה בשיעור של 0%. ערר שהגיש התובע על החלטה זו נדחה (ת/12). קביעה זו מחייבת גם בתביעה דנן, על סעיף 6ב לחוק הפלת"ד.   

מהתיעוד הרפואי שהגיש התובע (ת/2, ת/3) עולים הממצאים הבאים: התובע התקבל ביום התאונה בחדר המיון בבית החולים פוריה. בבדיקתו נמצאה רגישות במישוש האגן ופרק הירך משמאל, הפרשת דם מה - MEATUS. בבדיקת רנטגן נמצא פס היפודנסי בקצה הטחול, שבר עצמות הפוביס, דחיקה קלה של שלפוחית השתן שמאלה וקדימה, קרוב לוודאי ע"י המטומה באגן. חשד לשבר באצטבולום משמאל. התובע אושפז להשגחה וטיפול במחלקה הכירורגית למשך 4 ימים, תוך שטופל בצום, עירוי נוזלים, אנלגטיקה ואנטיביוטיקה, ולאחר מכן הועבר למחלקה האורתופדית.

בקבלתו במחלקה האורתופדית נמצא כי התובע סובל מנפיחות קלה, מרגישות במישוש באזור SYMPHYSIS PUBIS ומהגבלה ניכרת בתנועות הגפיים התחתונות. עקב השברים באגן, טופל התובע במחלקה האורתופדית על ידי מתיחה, שכיבה במיטה, פיזיוטרפיה וטיפול אנלגטי. בצילומי ביקורת נמצא כי השברים יציבים והוא השתחרר במצב כללי טוב ביום 16.12.1997 (כלומר בסה"כ לאחר 26 ימי אשפוז) עם המלצות להליכה עם הליכון עם דריכה חלקית על רגל שמאל, המשך טיפול פיזיוטרפי וביקורת במרפאה האורתופדית.

חלוף השנים מאז ארעה התאונה וההשלכות לעניין שיערוך הפיצויים

בטרם ינותחו ראשי הנזק השונים והפיצוי המגיע לתובע בגינם, לא ניתן שלא להתייחס תחילה לעובדה ולפיה נכון להיום חלפו כבר למעלה מ- 15 שנים (!) מאז קרתה התאונה. מדובר ללא ספק בזמן ארוך מעל ומעבר לכל זמן סביר, בוודאי ובוודאי בהתחשב בהיקף התביעה על רקע העובדה שלא נגרמה לתובע נכות עקב התאונה.

מעיון בתיק נוכחתי, כי הסיבה העיקרית לסחבת זו שבניהול התביעה מקורה בהתנהלות התובעים:

ראשית, התובעים הגישו את התביעה רק ביום 30.12.2002, היינו - למעלה מ- 5 שנים לאחר מועד התאונה.

שנית, התובעים תיקנו את כתב התביעה פעמיים, כאשר בפעם השנייה ( ביום 18.11.2004 משמע בחלוף כמעט שנתיים מיום שהוגשה התביעה), הוספו הנתבעת מס' 5 והעילה על פי פקודת הנזיקין, תביעה שבסופו של דבר ועל פי הסכמת התובעים נדחתה ביום 29.4.2010.

זאת ועוד, ביום 12.6.2006 מונה לבקשת התובעים מומחה רפואי מטעם בית המשפט, ורק שנתיים לאחר מכן, ביום 16.6.2008, הודיע התובע כי הוא חולק על תחום מומחיות המומחה שמונה על ידי בית המשפט וכי מטעמים כספיים הוא לא יוכל לשלם את שכרו של המומחה ועל כן הוא החליט לפנות למוסד לביטוח לאומי למימוש זכויותיו ( למעלה מ- 10 שנים לאחר התאונה). פנייתו המאוחרת של התובע למוסד לביטוח לאומי ומיצוי זכויותיו שם לרבות הגשת הערר, הביאו, כשלעצמם, לעיכוב בבירור התביעה.

מעיון בתיק עולה עוד, כי הוגשו על ידי התובעים למעלה מ- 15 בקשות דחייה (של דיונים או של הגשת מסמכים). זאת ועוד, גם כשקיבלתי את בקשת התובעים והוריתי ביום 5.12.2011 על הגשת תחשיבי נזק לשם קבלת הצעתי לסיום התיק בפשרה, לא עמדו התובעים במועדים ולא הגישו תחשיביהם, אף לא בחלוף הארכות ששוב ושוב ניתנו להם. בהחלטתי מיום 8.8.12 ומשלא הוגשו תחשיבי התובעים, קבעתי כי אין מקום לעיכוב נוסף בבירור התביעה וקבעתי את התיק להוכחות ליום 9.9.12. רק לאחר מכן, בחלוף כשמונה חודשים מיום שהוריתי על הגשת התחשיבים ובסמוך למועד ההוכחות, הגישו התובעים את תחשיביהם, שבנסיבות העניין כבר התייתרו.

על התנהלות התובעים שגרמה לעיכוב בבירור התביעה עמדה גם כב' השופטת תמר נסים שי בהחלטתה מיום 29.4.2010.

להתנהלות זו מצד התובעים, אשר תרמה את תרומתה המכרעת לכך שאנו מצויים כיום למעלה מ- 15 שנים מיום שארעה התאונה, יש לתת ביטוי בכל הנוגע לשערוך סכומי הפיצויים שיפסקו כאן. בנסיבות המתוארות לעיל, שוכנעתי כי לא יהיה מקום לשערוך מלא של הפיצויים (הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התאונה, באותם ראשי נזק בהם השערוך רלוונטי), וכי נכון וצודק יהיה לפסוק לתובעים מחצית בלבד מסכום השערוך כאמור, הכל כפי שיפורט להלן.

להלן אנתח, אפוא, את ראשי הנזק להם טוענים התובעים.    

הפסדי שכר